ליטא: מוזיאונים בווילנה

07.06.2017

וילנה היהודית

הבוקר האחרון שלי בליטא היה טיפה קודר וגשום ולכן הקדשתי אותו בעיקר למוזיאונים של וילנה. פתחתי את הבוקר במוזיאון היהודי הממלכתי ע"ש הגאון וילנה, המתאר את חייהם של היהודים בליטא עד סיום מלחמת העולם השנייה. אפשר לקנות בו כרטיס משולב למוזיאון היהודי השני ב"בית הירוק". 

כפי שמצאתי בעיר שבלי, גם כאן היו ספרים המכילים את רשימות היהודים בכל גטו ויכולתי לעיין שוב בספר ולמצוא מידע על משפחתו של סבא שלי. עוד בתצוגה כאן - יומנים מהגטו ופריטים שנשמרו מבתי הכנסת של העיר.

מכאן הלכתי אל המוזיאון בבית הירוק המציג בפירוט את הזוועות שעברו יהודי ליטא בעת המלחמה. אפשר לעלות בו לעליית הגג המדמה את מחבוא היהודים. נמצאת פה גם אנדרטה לדיפולמט היפני בליטא, חסיד אומות העולם צ'יאונה סוגיהרה, שבשיתוף עם עובד הולנדי של חברת פיליפס, סייע להבריח יותר מ-2000 יהודים מהמדינה ולהצילם.

תצוגה במוזיאון היהודי

הבית הירוק

מוזיאון הק.ג.ב.

המוזיאון הבא בו ביקרתי היה "מוזיאון הק.ג.ב.", שהיה ידוע גם בתור "מוזיאון קורבנות רצח העם". מוזיאון זה מתאר את השתלטות ברית המועצות על ליטא ואת פעולות הק.ג.ב. בה. הוא ממוקם בבניין שהיה מפקדת הק.ג.ב. בעיר וכאן הוצאו להורג יותר מ-1000 מתנגדי משטר ליטאיים לאחר מלחמת העולם השנייה. 

בקומות המרתף של המוזיאון מוצגים חדרי חקירות ישנים. התחזוקה שם לא הייתה משהו, אולי במכוון כדי לתת תחושה של כלא וחדר עינויים סובייטי, ובאוויר היה ניחוח חזק של עובש. ביקרתי במרתף בזריזות כי לא יכולתי לשאת את הריח הזה לזמן רב.

המוזיאון עמד בפני ביקורת נוקבת על כך שהוא אינו מציג כמעט תצוגות הקשורות לשואת יהודי אירופה, אלא רק להירצחם של ליטאים שאינם-יהודים. כשנה לאחר שביקרתי במוזיאון, שמו הרשמי שונה ל"מוזיאון הכיבוש ולוחמי החופש" (Okupacijų ir laisvės kovų muziejus) וכעת תצוגות המתארות את שואת יהודי אירופה מופיעות בעיקר במוזיאונים היהודים.  

טלפון ישן במוזיאון הק.ג.ב.

שחזור של תא כליאה

המסדרון במרתף

פרידה מווילנה

לאחר הביקור במוזיאון הק.ג.ב. החל לרדת מבול בווילנה ומצאתי את עצמי מתחבא במסעדה ואחר כך בכמה חנויות מזכרות. הרגליים הביאו אותי אל כיכר הקתדרלה ומשם כבר הכרתי את הדרך בעל פה דרך העיר העתיקה אל המלון שלי. כך למעשה נפרדתי מהעיר היפה הזאת, שמאוד נהניתי ממנה.

הטיול הזה החל לפני יותר משבוע בלטביה והספקתי לראות בו כל כך הרבה וגם לגלות מידע רב על המשפחה של סבא שלי. לפני שעזבתי עוד הספקתי לצלם את וילנה מחלון המלון.

פרידה מהעיר העתיקה

העיר העתיקה של וילנה, מבט מהמלון

ליטא: טראקיי וטיסה בכדור פורח

06.06.2017

בוקר עצל בווילנה

התעוררתי טיפה מאוחר מהרגיל היום, בכל זאת - הייתי עייף אחרי היום הארוך בבלארוס. את הבוקר העברתי באיטיות במלון עם גיחה קטנה למרכז העיר. קניתי מתנה לבת-דודתי שילדה אתמול, חזרתי לרובע אוז'ופיס כדי לבקר בחנות הטיבטית ועצרתי להפסקה בבית הקפה הנחמד שליד נחל וילניה.

את עיקר הטיול שלי להיום תכננתי לשעה מאוחרת, כך שיכולתי להרשות לעצמי טיפה למרוח את הזמן בבוקר.

טראקיי והקראים

רק אחר הצהריים יצאתי מווילנה לעיירה הסמוכה טְרַאקֵיי (Trakai). העיירה יושבת על אגם גאבלה (Galvė) והיא מפורסמת בעיקר הודות לטירת האי הציורית שבמרכז האגם. הטירה הוקמה כאן במאות ה-14 וה-15 ועברה שחזורים נרחבים לקראת סוף השלטון של ברית המועצות בליטא. היא הייתה מרכז חשוב בימי הדוכסות הגדולה של ליטא, אך עם הזמן ווילנה השכנה גדלה וטראקיי החלה מאבדת את חשיבותה הפוליטית. 

טראקיי מפורסמת גם הודות לקהילת הקראים שלה ; הקראים, פלג ביהדות שהתפלג מהיהדות הרבנית, הגיעו לעיירה כבר במאה ה-14 ועד היום נמצאת כאן קהילה קראית קטנה. בתי הכנסת של הקראים נקראים כֶּנֶסָה (Kenesa) ואפשר לבקר במוזיאון הקראי של העיירה ובבית הקברות הקראי. 

מתחנת האוטובוס של טראקיי הגעתי אל הרחוב הראשי שלה, שבנקודה מסוימת משנה את שמו ל"רחוב הקראים". קל מאוד לזהות את הבתים העתיקים של הקראים: בתי עץ ישנים המאופיינים בשלושה חלונות הפונים לרחוב. עצרתי לארוחת צהריים במסעדה לאוכל קראי כדי לנסות את הממולאים שלהם. כשהגיעה המנה שלי הבנתי שאלה פשוט אמפנדס כמו שאכלתי בדרום אמריקה, רק גדולים יותר. 

בתים עתיקים של קראים בטראקיי

הכנסה (Kenesa, בית הכנסת) הקראי בטראקיי. היה בשיפוץ בעת הביקור שלי.

טירת האי

לאחר ארוחת הצהרים הלכתי אל טירת האי. ההליכה עצמה אל עבר הטירה היא יפה לא פחות מהביקור בה: חציתי את גשר העץ המפריד בינה לבין שאר העיירה והרגשתי כאילו עברתי כמה מאות שנים אחורה בזמן בחזרה אל ימי הביניים. 

בעת התשלום למוזיאון של טירת האי אפשר לשלם מעט יותר כדי לקבל אישור צילום בו. המוזיאון בטירה כולל חדרים רבים ומעניינים עם תצוגות שנהב, פוחלצים והסברים על ההיסטוריה של הטירה. מומלץ גם לשוטט מסביב לטירה כדי להתרשם מיופייה מזוויות שונות. 

לאחר הביקור בטירה עוד היה לי זמן פנוי רב. קבעתי הערב טיסה בכדור פורח לשעה מאוחרת והייתי צריך להמתין עד הפגישה עם צוות הכדור. בינתיים נחתי סמוך לאגם גאבלה כשטירת האי מולי: התברכתי ביום נפלא לבקר כאן - יום חמים עם מעט עננים בשמיים ; אני בטוח שטראקיי היא יפה בכל עונה של השנה וכדאי מאוד לבקר בה גם כשהיא מכוסה בשלג.

בדרך לטירת האי: גשר העץ על אגם גאבלה

טירת האי והדגל האלטרנטיבי של ליטא מונף בראשה

החצר המרכזית של הטירה: בחזרה לימי הביניים

מקטרות שנהב. אחת מהתצוגות במוזיאון הטירה

מבט על הטירה מגדת אגם גאבלה

טיסה בכדור פורח

קצת אחרי השעה שבע בערב אספו אותי ביחד עם עוד כמה תיירים לטיסה בכדור הפורח. נסענו לחלקת יער מרוחקת ממרכז העיר, בה החלו העבודות של ניפוח הכדורים הפורחים. הסבירו לנו את הוראות הבטיחות של הטיסה ובמיוחד את החלק של הנחיתה: מסתבר שלא תמיד אפשר לשלוט באופן נחיתת הסל. הוא יכול לנחות באופן מאונך או שהוא יתהפך על צידו ויגרר על האדמה ; הכינו אותנו נפשית לאפשרות הקשה יותר. כעת הגיע הזמן לעלות אל הסל ; גיליתי שהוא מחולק לשניים ולא ממש מאפשר לאנשים להסתובב בתוכו באופן חופשי. עמדתי עם שאר התיירים בתוך הסל הצפוף. ההמראה של הכדור הייתה החלק הקל - הוא פשוט החל לצוף באוויר.

מהר מאוד לאחר ההמראה הגענו אל טירת האי של טראקיי. היא הייתה יפה מלמעלה לא פחות. יכולתי להבחין בגשר העץ שחציתי מוקדם יותר ובכמה סירות שטות באגם גאבלה. לאחר שעזבנו את הטירה המשכנו לרחף במשך כמעט שעה כשאותנו מלווה הכדור הפורח השני שהופרח היום. חצינו יערות, חוות פרטיות ומבנים נטושים בלי סוף. המדריך העלה את הכדור לגובה רב כדי שנוכל להתרשם מהנוף ואחר כך הוריד אותו קרוב אל צמרות העצים עד שיכולתי להבחין בכלבים ובחיות משק על הקרקע. זו הייתה חוויה ייחודית שמעולם לא עברתי והיא הייתה נפלאה.

הגיע זמן הנחיתה והמדריך החל לחפש מקום נורמלי להנחית בו את הבלון. הוא חיפש מקום ללא יערות או ביצות וכזה שקרוב-יחסית לכביש. כשהוא מצא את המקום, הוא הנחית את הכדור ו...הסל התהפך על צידו ,כשאני בצד התחתון וטיפה נגרר על האדמה. זה היה אולי מפחיד לכמה שניות, אבל לאף אחד לא קרה כלום. צוות הכדור הפורח הגיע לאסוף אותנו ועשה לנו "חניכה" לאחר טיסת הכדור הפורח הראשונה שלנו. עמדתי עם שאר המטיילים בשורה על הברכיים והצוות שרף לכל אחד קווצת שיער קטנה עם בונזן קטן, שפך עליה שמפניה ואז קיבלנו קצת אדמה על המצח, פליק בישבן וכוס שמפניה. לאחר הטקס עזרנו לצוות לקפל את הכדור הפורח ועזבנו את אתר הנחיתה. השעה כבר הייתה מאוחרת - קרוב לעשר בלילה וצוות הכדור הפורח שמח לקחת תשלום סמלי והסיע אותי בחזרה עד וילנה. 

הייתה לי חוויה מדהימה היום, ממש לפני שאני עוזב את ליטא. נשאר לי רק עוד יום אחד לטייל בה ואני חושב שעד עכשיו היה לי טיול לא-פחות מנפלא.

מבט מפוחד למצלמה

מתכוננים לטיסה

הכדור הפורח השני מתקרב לטירה

טירת האי, מבט מהכדור

טירת האי וחלק מטראקיי

פנים הכדור

מתכונן לקיפול

שרדתי

טקס חניכה

בלארוס: טיול יום אל מינסק וחטין

05.06.2017

מווילנה למינסק

התעוררתי מאוד מוקדם היום כדי לתפוס את אחד האוטובוסים הראשונים היוצאים מווילנה אל מִינְסְק (Minsk, בבלארוסית - Мінск), עיר הבירה של בלארוס השכנה. בחרתי לטייל בבלארוס בסיור מודרך פרטי רק לכמה שעות ולחזור בחזרה לווילנה. העדפתי שלא להישאר ללינה במדינה הזאת, שנחשבת בעיני רבים לדיקטטורה האחרונה באירופה. 

מהר מאוד האוטובוס הגיע אל הגבול בצד הליטאי. כאן אספו מכל הנוסעים באוטובוס את הדרכונים ולאחר כמה דקות השיבו לנו אותם חתומים. בצד הבלארוסי של מעבר הגבול הורידו את כולם מהאוטובוס לבדיקת דרכונים ותיקים. הדרכון שלי עבר חקירה מדוקדקת כולל שימוש בזכוכית מגדלת ופנס(!). לאחר שקיבלתי את האישור להיכנס (בתקופה שבה ביקרתי ישראלים אינם זקוקים לוויזה לשהות קצרה, אבל תמיד כדאי לבדוק מראש) ציפתה לי נסיעה ארוכה עד התחנה המרכזית של מינסק. 

כבר עם הכניסה למינסק יכולתי לראות מחלון האוטובוס עד כמה היא שונה מליטא. אם הבנייה בווילנה היא יחסית נמוכה, כאן ציפו לי בנייני מגורים גבוהים וארוכים שעמדו כמו חומות מסביב לעיר. אפשר לתאר את הבנייה הזאת כמאוד "סובייטית", אך ראיתי גם בניינים חדשים שנבנים באותו הסגנון. מזג האוויר הבוקר היה קודר ואפור, דבר שמאוד תרם לתחושה הסובייטית של העיר.

בתחנה המרכזית במינסק הספקתי להמיר חלק מהכסף שלי למטבע הבלארוסי ופגשתי את המדריך המקומי שלי - אנדריי.

בוקר טוב, לנין

סיור במינסק

אנדריי הוא אמנם בלארוסי אבל כנראה למד אנגלית מתכניות טלוויזיה בריטיות כי הוא ממש מחקה את המבטא ואת אוצר המילים שלהם. קבעתי איתו מראש את הסיור להיום, שכלל תחילה סיור במינסק ואחר כך בחטין. 

אנדריי אסף אותי אל הרכב שלו והתחלנו את סיור הבוקר. באופן כללי התרשמתי שמינסק היא עיר מאוד נקיה. כנראה זו המשמעת הסובייטית שנותרה בה והפחד של התושבים מהנשיא הכל-יכול ששומרים עליה כל כך מסודרת. מה שנקרא: מסודרת באופן מפחיד. מחלון הרכב צילמתי מספר רב של אנדרטאות ובניינים מסקרנים, אך לא יכולנו לעצור בכל נקודה, אחרת הסיור היה מתארך ומתארך. עצרנו לביקור רק בנקודות המרכזיות של העיר.

תחילה נסענו אל הכיכר הראשית של מינסק - כיכר העצמאות (Плошча Незалежнасці). אנדריי סיפר לי שהיא גדולה פי שלוש מהכיכר האדומה במוסקבה ; היא אכן כיכר גדולה מאוד אבל מעולם הייתי במוסקבה כדי שאוכל להשוות. כאן עצרנו לסיבוב קצר וראינו את הכנסייה האדומה (הכנסייה ע"ש סיימון והלנה הקדושים, Касцёл святых Сымона і Алены) שנבנתה ב-1910. עוד בכיכר נמצא בית הממשל המרכזי (Дом урада), שבכניסה אליו ניצב בגאון פסל של לנין. עקרונית אסור יותר מדי להצביע או לצלם את הבניין הזה (או כל בניין ממשל אחר עליו מונף דגל המדינה), אז צילמנו כמה תמונות מהר ונעלמנו מהמקום. 

הכנסייה האדומה

פסל לנין בחזית בית הממשל

בית הממשל

התחנה הבאה בה עצרנו הייתה הבית בו גר לי הארוויי אוסוולד (רוצחו של נשיא ארה"ב קנדי) בעת שהותו במינסק. הבניין הוא בניין מן השורה ולא יוצא דופן באף צורה אחרת וכנראה זהו אתר שיעניין בעיקר אמריקאים. באותה תחנה ביקרנו גם באי הדמעות: אנדרטה שהוקמה ב-1988 על אי בנהר לזכר החיילים שנפלו במלחמה של ברית המועצות באפגניסטן. האנדרטה מציגה פסל מרכזי של אימהות מתאבלות כשמולן עומד מלאך קטן ובוכה (הפסל נבנה כך שהוא מזיל דמעות).  

אנדרטה נוספת בה ביקרנו הייתה לזכרם של היהודים שנספו במלחמת העולם השנייה - אנדרטת הבור, או בבלארוסית יָאמָה (Яма). ב-2 למרץ 1942 הובאו לכאן כ-5000 יהודים מגטו מינסק ונורו למוות על ידי הנאצים. כבר ב-1947 הועמד באתר אובליסק ובשנת 2000 נוסף אליו פסל בשם "הדרך האחרונה" של הפסל היהודי-בלארוסי לאוניד לוין ושל הפסלת הישראלית אלזה פולק.

לפני חלקו השני של היום הספקנו לעבור בחנות מזכרות נחמדה והלכנו לאכול במה שנראה כמו מסעדת פועלים. המקום נראה אפור וכך גם היו הטעם והמראה של האוכל: משעמם ותפל. לא שאני מתלונן חלילה, אנדריי שילם על התענוג. 

הבניין בו גר אוסוולד

סמל סובייטי במינסק

אנדרטת אי הדמעות

המלאך מזיל דמעה

הפסל באנדרטת יאמה

ארוחה במסעדת פועלים. הטעם בהתאם.

חטין

החלק השני של היום כלל יציאה ממרכז מינסק אל אחד מאתרי הזיכרון החשובים של בלארוס: אתר ההנצחה לטבח של חַטִין (Хаты́нь). חטין היה כפר, שישב כ-50 קילומטרים צפונית למינסק. ב-22 למרץ 1943 תקפו פרטיזנים בלארוסיים מפקדה של חטיבת חיילים אוקראינים, שהוקמה על ידי הנאצים, והרגו את אחד ממפקדיה. כנקמה האוקראינים הגיעו אל הכפר וריכזו את כל התושבים באחד מהבתים בו. הבית הועלה באש והקורבנות שניסו להימלט מתוכו, נורו למוות באמצעות מכונות ירייה. 147 אנשים נרצחו בחטין באותו היום, הכפר כולו נבזז ונשרף עד היסוד. רק שמונה אנשים מכל תושבי הכפר שרדו את המתקפה, כששישה מתוכם היו עדים לה. המבוגר היחיד שהיה עד לטבח, יוזיף קמינסקי, מצא את גופתו החרוכה של בנו בין הקורבנות.

אתר ההנצחה בחטין מתאר את השמדתם של הכפרים בבלארוס בזמן מלחמת העולם השנייה. חטין לא היה מקרה יחיד אלא אחד מבין רבים: אלפי אירועי הצתות בכפרים בלארוסיים תועדו בזמן המלחמה וכ-2 מיליון בלארוסים נספו במהלכה, כרבע מכלל האוכלוסייה. 186 מאותם הכפרים נמחקו לחלוטין ומעולם לא הוקמו מחדש. 

האתר הוא יחסית גדול וכולל מספר אנדרטאות חשובות. השורד יוזף קמינסקי תיעד אחרי המלחמה את מיקום הבתים של התושבים ובאתר הוקמו מסגרות בטון סביב אותם בתים חרבים. פסלו של קמינסקי עצמו נמצא באתר, כשהוא נושא את גופת בנו. קיימות אנדרטאות נוספות לזכר 186 הכפרים שמעולם לא קמו מחדש ולקורבנות מחנות הריכוז בבלארוס. הפעמונים באתר מצלצלים כל 30 שניות כדי לציין את קצב מותם של תושבי בלארוסי בזמן המלחמה. 

לא היו הרבה מבקרים באתר ההנצחה היום. אנדריי הסביר לי קצת על ההיסטוריה של המקום ואז יכולתי להסתובב בו בעצמי ולחקור את האנדרטאות.

פסל המתאר את יוזיף קמינסקי מוצא את גופת בנו

אחד מהפעמונים שמצלצלים כל 30 שניות לזכר הקורבנות

בכניסה לאנדרטה לזכר הכפרים האחרים שנחרבו

כל מרובע בטון שבמרכזו "ארובה" עם פעמון מייצג את בית בכפר

פרחים באנדרטה לזכר קורבנות מחנות הריכוז

תל התהילה

מחטין נסענו בחזרה למינסק, כשאנחנו עוצרים לביקור בתל התהילה (Курган Славы). התל המרשים, שבראשו אנדרטה מרשימה לא-פחות, הוקם כאן בשנת 1969 לזכר החיילים הסובייטים, שנפלו בזמן מלחמת העולם השנייה. טיפסתי אל ראש התל כדי לראות את פנים האנדרטה: זהו עיגול גדול מעוטר בתחריטים בסגנון סובייטי. מהעיגול עולה עמוד גבוה שמגיע כמו מחט אל השמיים. בתחתית התל עומדים כמה טנקים ישנים.

תל התהילה

האנדרטה בראש התל

בתוך האנדרטה

המגל והחרמש הסובייטים

בחזרה למינסק ובחזרה לווילנה

מתל התהילה חזרנו אל מינסק. עצרנו לכמה דקות בודדות כדי שאוכל לראות את הספרייה הלאומית של בלארוס (Нацыянальная бібліятэка Беларусі) - אחד מהמבנים המיוחדים של העיר. 

נפרדתי מאנדריי בכיכר העצמאות. היה לי עוד זמן פנוי עד האוטובוס שלי בחזרה אל וילנה. הסתובבתי מעט בכיכר ונכנסתי אל הקניון התת-קרקעי כדי לאכול ולקנות מזכרות. בדרך חזרה אל תחנת האוטובוסים עברתי דרך שערי העיר (Вароты Мінска): שני בניינים גדולים, שמאוד קשה לפספס כאשר יוצאים מהתחנה.

בשבע בערב עליתי על האוטובוס בחזרה לווילנה. שוב ציפתה לי נסיעה יחסית ארוכה בבלארוס ונסיעה קצרה בתוך ליטא, לא כולל יותר משעה של עצירה בשתי תחנות הגבול. אני מוכרח להודות שנשמתי לרווחה כשהייתי שוב בתוך האיחוד האירופי. בלארוס הייתה מקסימה ואני אשמח לשוב ולבקר בה כשהיא תהייה טיפה פחות-דיקטטורית. 

הספרייה הלאומית של בלארוס במינסק

שערי העיר של מינסק, מחוץ לתחנת האוטובוס

ליטא: וילנה לעומק

 04.06.2017

השכונה המורדת

התעוררתי ליום השני שלי בווילנה ויצאתי אל עבר מרכז העיר. הפעם הלכתי בדרך מעט שונה מאתמול ועקפתי את העיר העתיקה מכיוון מזרח: הגעתי אל הבסטיון (Vilniaus basteja) וחציתי את הגן הסמוך כדי להגיע אל היעד הראשון שלי לבוקר זה. בדרך הבחנתי שחלק מהרחובות נחסמו לכניסת רכבים: מסתבר שהיום נערכו כאן תחרויות הריצה שעבורן נפתחו חנויות הספורט אמש בכיכר הקתדרלה. בהמשך הטיול שלי היום ליוו אותי רצים רבים ברחובות העתיקים של וילנה. לפעמים אלה היו ממש עדרים של רצים והתקשיתי לחצות את הרחובות מצד אחד לשני. 

היעד הראשון שלי הבוקר היה שכונת אוּז'וּפִּיס (Užupis) שמשמעות שמה הוא "מאחורי הנהר", ואכן היא נמצאת בתוך עיקול חד של נחל וִילְנִיָה (Vilnia). למעשה, הנחל הקטן תוחם את אוז'ופיס משלושה כיוונים: צפון, מערב ודרום ומפריד בינה לבין העיר העתיקה. אוז'ופיס היא שכונה בוהמית באופיה והיא כוללת בתי קפה רבים, גלריות אמנות ואף חנות של מוצרים מטיבט. ב-1997 אנשיה החליטו להפוך אותה ל"מדינה עצמאית" וכיום יש להם יום עצמאות, נשיא, וחוקה שטוענת ש"לכל אחד הזכות שלא להבין שום דבר". חוץ מהם עצמם, אף אחד לא באמת מתייחס לאוז'ופיס כעצמאית...

טיילתי מעט באוזו'פיס השקטה: ראייתי את פסל המלאך, המסמל את השכונה, נכנסתי אל חלק מהחנויות וישבתי בבית קפה מקומי ליד הנחל. אם לא הייתי מטייל לבדי, הייתי משאיר את התיק ואת הנעליים שלי בצד ועולה על הנדנדה שהוצבה באמצע הנחל. החוקה של אוז'ופיס תלויה במספר רב של שפות לאורך קיר חיצוני של אחד ממבני השכונה: לא מצאתי כאן עברית, אבל כן מצאתי את החוקה ביידיש. גם על שלט הכניסה לשכונה מופיע שמה ביידיש והיא נקראת "רעפובליק פון זארעטשע" או פשוט רפובליקת זרצ'ה.

הבסטיון של וילנה

אוז'ופיס: רצים לצד חוקת השכונה במגוון שפות

המלאך של אוז'ופיס

הכניסה הראשית לשכונה המציינת כי היא רפובליקת זרצ'ה

הנדנדה מעל נחל הווילניה

אמנות רחוב באוז'ופיס

גבעת שלושת הצלבים

מאוז'ופיס רציתי להגיע אל גבעת שלושת הצלבים (Trys kryžiai), הנמצאת גם היא מצידו המזרחי של נחל הווילניה. הדרך הכי קצרה הייתה הליכה לאורך גדת הנחל בתוך השטח המיוער. השביל אותי אל גרם מדרגות ארוך - כי בכל זאת, מדובר בגבעה. הייתי צריך לטפס יחסית הרבה עד שהגעתי אל שלושת הצלבים.

לפי האגדה המקומית לפני שנים רבות הוצאו כאן להורג שבעה נזירים פרנציסקנים. לציון מותם הוקמה פה אנדרטה מצלבי עץ, שהיו מוחלפים בכל כמה שנים. ב-1916 הוצב פה מונומנט קבוע, אך הוא הוחרב על ידי הסובייטים בשנת 1950. שלושת הצלבים המונפים כיום הוצבו בראש הגבעה ב-1989. פרט לצלבים המרשימים אפשר ליהנות כאן מנוף עוצר נשימה של וילנה: העיר העתיקה, המצודה העליונה ומגדל הטלוויזיה המודרני שבאופק. המקום בהחלט שווה את הטיפוס אליו.

מכאן ירדתי בדרך בה הגעתי והלכתי בחזרה אל הגשר המחבר את אוז'ופיס אל העיר העתיקה.

לאורך הווילניה אל עבר הגבעה

גבעת שלושת הצלבים

המצודה העליונה ומגדל הטלוויזיה - נוף מהגבעה

שלושת הצלבים

בחזרה אל העיר העתיקה

בעיר העתיקה חלפתי ליד אוניברסיטת וילנה, שהיא האוניברסיטה הוותיקה היותר במזרח אירופה. ממנה הלכתי לראות את כנסיית יונאס הקדוש (Šv. Jono bažnyčia) ואת מגדל הפעמונים שלה. 

באחת מהכיכרות ראיתי תהליך ניפוח של כדור פורח ופתאום נמלאתי קצת פחד. אמנם קבעתי מחרתיים טיסה בכדור פורח בשמי טרקאיי, אבל מקרוב זה נראה לי טיפה יותר מפחיד משחשבתי. הסל נראה קטנטן ולא ממש התחשק לי להיות תלוי בגובה כמה מאות מטרים מהקרקע בתוך הדבר הזעיר הזה. 

את ארוחת הצהריים שלי אכלתי ברחוב הראשי של וילנה העתיקה. חיפשתי במיוחד מקום המגיש את המרק הליטאי הסגול, שהיה בסדר-שכזה אבל לא ממש לטעמי. הארוחה האמיתית שלי הייתה המבורגר שמאד עזר לי להוציא את הטעם של המרק מהפה. 

ראש מגדל הפעמונים של כנסיית יונאס הקדוש 

מנפחים את הכדור

מוכנים לצאת לדרך

המרק הליטאי - שאלטיברשציי

בתוך הקתדרלה

חזרתי אל קתדרלה וילנה, אותה ראיתי גם אמש - כשהפעם נכנסתי לביקור קצר בתוכה. הקתדרלה אמנם יפהפייה מבחוץ אבל פחות מרשימה בחלקה הפנימי. אפשר להיכנס כאן לסיור מודרך בקריפטה של הקתדרלה, אך ויתרתי על התענוג. קפלת קזימייראס הקדוש היא אולי היפה ביותר כאן: שילוב של ציור של מלאכים מוקף בפיסול הלבן של קירות הקתדרלה. 

מהקתדרלה יצאתי לסיור קצר לאורך הגדה הדרומית של נהר הנֶריס. חיפשתי את "הגשר הירוק" עליו מוצבים פסלים מהתקופה הסובייטית. הגשר אמנם קיים אך הפסלים כבר הוסרו עקב מחאה מצד הציבור הליטאי. בסוף הטיול של היום חזרתי דרך הרחוב הראשי של העיר העתיקה ויצאתי ממנה דרך שער השחר, בחזרה אל המלון שלי. הייתי גמור מעייפות: הלכתי המון היום וגם טיפסתי לא מעט. הייתי צריך להירדם יחסית מוקדם כי מחר ציפתה לי קפיצה קטנה למדינה השכנה שהיא הדיקטטורה האחרונה באירופה.

בכיכר הקתדרלה

בתוך הקתדרלה

קפלת קזימייראס הקדוש

הגשר הירוק מעל הנריס. הפסלים כבר לא שם.