יום 44: אל קופקבנה

15.01.2013

להתראות לה פאז!

השינה שלי בלילה האחרון לא הייתה רצופה, כמו שתמיד קורה לי לפני נסיעות. בבוקר ארגנתי את התרמיל והתיק שלי, וירדתי אל חדרה של רו כדי להיפרד ממנה. היא ביקשה שאגיע לומר שלום, גם אם זה במחיר הנורא של להעיר אותה בבוקר. נפרדנו בחיבוק והיא שבה לשנתה ; הספקנו רבות בשבועיים של טיול משותף: סלטה, טופיזה, מדבר המלח ולבסוף גם את לה פאז.

המתנתי בלובי של מלון "מחסטיק", שמח להיפרד מפקידי הקבלה האיומים שלו. קצת לפני השעה שבע הגיעה נציגה של חברת האוטובוסים כדי לאסוף אותי אל הנסיעה לעיירה קוֹפַּקַבַּנָה (Copacabana, ללא קשר לחוף הברזילאי המפורסם). ציפתה לי נסיעה קצרה הבוקר, ולכן לא היו שירותים באוטובוס. מצד שני, נדהמתי לגלות שיש בו ווי-פיי פעיל(!)... בכל נסיעותי במדינות המפותחות יותר של היבשת (ארגנטינה וצ'ילה) לא היה לי אינטרנט באוטובוסים, אז איך זה דווקא קורה בבולוביה הנחשלת?!

בזמן ההמתנה בלה פאז לאיסוף שאר הנוסעים, הספקתי לפטפט עם משפחה וחברים בסקייפ ו-ווטסאפ. עם תחילת הנסיעה הנופים העירוניים של לה פאז התחלפו בנופי טבע וכפרים קטנים ולאט-לאט איבדתי את החיבור לאינטרנט.

מתקרב לאגם טיטיקקה

אגם טיטיקקה

לאחר כשעתיים הגענו אל איזור אגם טִיטִיקָקָה (Titicaca), האגם הגבוה ביותר בעולם בו יכולות לשוט אניות. האגם נמצא בגובה של כ-3800 מטרים מעל פני הים ומחולק בין בוליביה ופרו. צבע המים של האגם היה כחול כהה ומהפנט. נופיו הזכירו לי את האגמים היפהפיים של ניו זילנד. 

נסענו עד ההגעה לעיירה סַן פַּאבְּלוֹ דֶה טִיקִינָה (San Pablo de Tiquina), בה הורידו את כל הנוסעים מהאוטובוס לקראת חציית חלק קצר של האגם. הייתי צריך לשלם עבור המעבורת הזולה, שהביאה אותי אל העיירה סן פֶּדְרוֹ דה טיקינה (San Pedro de Tiquina). האוטובוס עצמו עבר על מעבורת מיוחדת לכלי רכב, שלא נראתה מי-יודע-מה יציבה. קיוויתי שהוא לא יתהפך וייקח עמו את התרמיל שלי אל קרקעית האגם. לשמחתי, האוטובוס חצה בהצלחה את האגם, והנהג אסף את הנוסעים אל המשך הנסיעה לקופקבנה. כאן הנופים היו עוד הרבה יותר מרשימים מאשר בתחילת הנסיעה... לפחות עד שהגיעו הערפל והגשם ומנעו ממני לראות מה קורה מחוץ לאוטובוס. 

פסל מודרני בסן פדרו דה טיקינה

מנופי האגם

חיפוש מלון...

כשהגעתי אל קופקבנה, עדיין ירד גשם. הסתובבתי עם התיקים שלי והמטריה כדי לחפש אכסניה. רוב המקומות היו מלאים, או שלא היה בהם חדר למבקר יחיד. בסוף מצאתי מקום באכסניית "ה-6 באוגוסט", שילמתי על החדר, נכנסתי אליו ואז קיבלתי את השוק: המיטה שקעה לגמרי כשנחתי עליה. ביקור קטן בשירותים המשותפים גרם לי לרצות לברוח מהמקום: הם היו משולבים בחלל קטן מדי עם המקלחת והריח שנדף מהם לא היה מזמין. החלטתי שאני יכול לשלם טיפה יותר מ-40 בוליביאן ללילה, ביקשתי החזר לכסף שלי (וקיבלתי) והלכתי לחפש לי חדר במלונות של העיירה.

הליכה נוספת ברחובותיה התלולים של קופקבנה, הביאה אותי אל מלון "Paraiso", בו שילמתי 70 בוליביאן ללילה, כמובן עם שירותים ומקלחת פרטיים  (ונקיים) ואינטרנט-מקרטע. החדר כאן היה אף יותר טוב מזה שבמלון בו שהיתי בלה פאז.

בהחלט יותר טוב מאכסניה

קופקבנה

יצאתי אל העיירה כדי לערוך איתה היכרות אמיתית ראשונה ולחפש מקום לאכול בו. בדרך מצאתי גם את סוכנויות הנסיעות שהציעו טיולים באיים שבאגם. בחרתי למחר את הטיול לאי השמש, ולאחר שהבנתי שזהו שיאו של הביקור בקופקבנה, החלטתי שאשאר כאן לשני לילות בלבד ואמשיך אל פונו בפרו.

אחר הצהריים ביקרתי בבזיליקה הנחמדה של העיירה, ובהמשך עליתי לעמדת תצפית על האיזור. ויתרתי על הרעיון של טיפוס לפסגת ההר הסמוך, שכן הרגשתי שאני לא ממש נושם בקלות. לאחר ארוחת הערב באחת ממסעדות התיירים, שבתי אל המלון שלי לשינה מול הסימפסונים בדיבוב לספרדית.

הכנסיה הראשית של קופקבנה

לטפס או לא לטפס?

ימים 42-43: לה פאז וטיוואנקו

13.01.2013

טיוואנקו

אחרי ארוחת הבוקר במלון, אסף אותנו רכב מקרטע עם מדריך מוזר העונה לשם "פרדי". היעד להיום היה טיול לטִיווָאנַקוּ (Tiwanaku או Tihuanaco). איסוף שאר התיירים מרחבי לה פאז הענקית היה ארוך מאד, והמיניבוס העתיק כמעט לא הצליח לטפס בעליות היוצאות מן העיר. 

נסענו כשעתיים, ולקראת השעה 11 הגענו אל טיוואנקו. כאן נכנסנו אל האתר הארכיאולוגי של קַאלַאסַאסַיָה (Kalasasaya). טיוואנקו הייתה בירת אימפריה עתיקה מהתקופה הפרה-קולומביאנית, ששגשגה בין השנים 300-1000 לספירה לערך. אותה אימפריה, שמכונה כיום גם בשם "טיוואנקו", שלטה על איזור שנמצא היום במערב בוליביה, דרום פרו וצפון צ'ילה. לאחר נפילת תרבות טיוואנקו, נשלט האיזור על ידי האינקה. המקדשים של טיוואנקו נתגלו לאדם הלבן בשנת 1549, במסגרת הכיבוש הספרדי של דרום אמריקה. כיום האתר מוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ומסביבו נמצאת העיירה הבוליבאנית הנושאת גם היא את אותו השם.

עם הגעתנו על האתר, התרשמתי לרעה מרמת השימור הירודה שלו. כנראה שהבוליבאנים לא ממש יודעים לדאוג לאתרי המורשת, הנמצאים בתחומי מדינתם. תחילה טיפסנו על הפירמידה העתיקה, שעדיין לא נחשפה לחלוטין על ידי הארכיאולוגים. הפירמידה, ששמה הוא אַקַאפְַנָה (Akapana) היא בעלת שבע טרסות, המסמלות את שבעת צבעי הקשת.

סמוך לאתר הארכיאולוגי של טיוואנקו

המון ראשים ושער השמש

מהפירמידה ירדנו אל במה שקועה, בה מוצגים ראשי-אבן רבים, הבולטים מתוך הקירות. ראשי האבן מנציחים את מנהג הצגת ראשי אויבהם של בני טיוואנקו. חלק מאותם ראשים כלל לא נראים אנושיים, דבר שהביא חוקרים מסוימים לשער כי מדובר בראשים המנציחים דווקא חייזרים...

במקדש "הראשים" התת קרקעי

הליכה קצרה הביאה אותנו אל האתר הטקסי העיקרי, בו נמצא "שער השמש" - שער עתיק החצוב מאבן יחידה ומפאר את אל השמש. השער שבור מזה מאות שנים: ציורים עתיקים מתקופת גילויו מציגים את השבר הענק בחלקו העליון. 

מונולית נוסף כאן הוא "פּוֹנְסֶה" (Ponce). במקום זה פרדי החליט קצת להפעיל את הקבוצה ולגרום לנו להתפלל לאל השמש (או לאל כלשהו אחר). אני פחות שיתפתי פעולה עם ההפעלה הקבוצתית, והייתי עסוק בצילומו של המצב המגוחך הזה.

מתפללים לאל השמש או לפונסה, או לפרדי

פונסה

עם שער השמש

פומה פונקו

הביקור באתר הראשי הסתיים וממנו נסענו אל אתר קטן יותר, שדווקא עניין אותי יותר: פּוּמָה פּוּנְקוּ (Puma Punku, או "שער הפומה"). גם הוא נמצא בתחומיה של העיירה טיוואנקו, וגם שימש את בני טיוואנקו כאתר דתי-טקסי, אך הארכיאולוגיה שלו שונה לחלוטין מזו של האתר הקודם.

פומה פונקו מפורסם בזכות המונוליתים שגולפו לצורת "H". כשראיתי את המקום בטלויזיה ובתמונות, שיערתי שאותן אבני H יהיו בגובה של כמה מטרים. הופתעתי לגלות כי במציאות גובהן של האבנים הוא בסביבות המטר. בנוסף לאותן אבנים מפורסמות, פומה פונקו מלא באבנים ששוייפו ליצירת זוויות מושלמות של 90 מעלות, ועד היום ניתן לחוש עד כמה השיוף היה מוצלח: האבנים חלקות באופן מיוחד, כאילו עובדו על ידי מכונה ולא באופן ידני.

שימור האתר כאן היה גרוע עוד יותר מזה של קאלאסאסיה: באמת יכלו להשקיע פה בניכוש העשבים השוטים ובהתאמת המקום לתיירות. אמנם נהנתי מהאפשרות להתקרב ולגעת באבנים, אך על מנת לשמר את המקום לשנים רבות, כדאי שהמגע עם המוצגים הארכיאולוגים פה יוגבל רק לאנשי מקצוע.

"חחחח" בטיוואנקית

לאחר ארוחת הצהריים במקום (הבאתי איתי לחם יבש מלה פאז, כי לא ממש רציתי לשגע את הבטן החולה שלי) המשכנו לסיור בשני מוזיאונים קטנים, שהציגו פריטים מתרבות טיוואנקו. אחד מהם היה מוזיאון לִיטִיקוֹ (Litico) והשני היה המוזיאון לכלי הקרמיקה. הכניסה לכל ארבעת האתרים (קאלאסאסיה, פומה פונקו ושני המוזיאונים) נכללה בכרטיס אחד, שהיה כלול במחיר הסיור המאורגן.

חזרה ללה פאז

עם החזרה לעיר הבירה, עצרנו לצלם את לה פאז בכל יופיה - מעמדת תצפית. ללא ספק, היא באמת יפה רק מלמעלה...

בשאר הערב לא הרגשתי טוב. ארוחת הערב במסעדת נרגילה הייתה מצוינת, אך אחריה חזרו לי כאבי הבטן והחום עלה לי מעט. שמחתי שמחר יהיה היום האחרון שלי בלה פאז ; באמת הגיע זמני לעזוב את העיר הזאת.

מבט על לה פאז

14.01.2013

יום אחרון בלה פאז

היום האחרון בעיר התלולה עבר עלי בעיקר בסידורים והתארגנות למחר.

יצאתי לקניות אחרונות בשוק המכשפות, ארזתי את כל המזכרות והלכתי עם רו אל סניף הדואר המרכזי. הופתעתי להיתקל כאן בתהליך אריזה די זריז: ירדנו אל הקומה התת קרקעית של הסניף ושם ארזו לי את החבילה ושקלו אותה לקראת המשלוח לארץ. לאחר שנפרדתי מחמישה קילו של מזכרות וסכום מכובד של כסף, חזרנו אל המלון.

שאר היום עבר באכילה ובנסיונות לקבוע אכסניה ליעד הבא שלי: קופהקבנה. רו תמשיך מלה פאז אל סנטיאגו, וזה היה למעשה היום האחרון שלנו ביחד. הבנתי שפרק חדש של הטיול הזה עומד להתחיל: בקרוב אעבור מבוליביה אל פרו. עדיין לא היה לי מושג כיצד אחלק את זמני בפרו הגדולה. מה שבטוח, הספקתי הרבה עד היום ויש לי עוד מלא מה לראות ביבשת המדהימה הזאת.

בובות אצבע של הסימפסונס, שקניתי בשוק המכשפות

ימים 40-41: לה פאז

11.01.2013

קניות, קניות...

הלילה האחרון לא היה פשוט. קמתי במהלכו פעמיים לשירותים בגלל קלקול הקיבה הנורא' שחטפתי במדבר המלח. למזלי, היה לי מספיק כוח כדי להתעורר בבוקר ולצאת לקניות בשוק המכשפות של לה פאז.
הקדשנו את רוב הבוקר לקניות והשוואת מחירים בין חנויות המזכרות הפרוסות לאורך השוק. חלק מהדברים שמוכרים כאן הם ממש מזעזעים: עוברים מפוחלצים של למות ואלפקות או מוצרים אחרים שעשויים מחלקי-חיות. אני קניתי כמה מזכרות קטנות לחברים ולמשפחה ואת הסוודר "המסורתי" שקונים כאן כל המטיילים.

רו ואני עם הסוודרים שלנו

אחר הצהריים הלכנו אל סניף הדואר המרכזי, שם סירבו למכור לי קופסא למשלוח. לטענתם, אני צריך להגיע הנה עם שק בו כל המזכרות שלי, והם יארזו ביחד איתי את החבילה. החלטתי כבר לקנות עוד כמה מזכרות ולהמתין עד תחילת השבוע הבא עם המשלוח. 

החזרה מהדואר אל המלון התישה אותי לגמרי: מספיקה לי הליכה של 15-20 ברחובותיה התלולים של לה פאז כדי להגיע למצב של התשה מוחלטת.

לה פאז, מבט ממרכז העיר

לאחר ארוחת הצהריים בקפה דל מונדו, הבנתי שקלקול הקיבה לא מתכוון להפסיק היום. על ארוחת הערב של היום כבר ויתרתי: שתיתי תה בלבד, בזמן שרו נהנתה מפיצה במסעדה מקומית.

12.01.2013

פלאסה מוריו

גם היום הזה הוקדש לסיבובים וקניות בלה פאז. בבוקר הספקתי למסור את הכביסה שלי באחת מהמכבסות הסמוכות למלון, ולשמחתי גיליתי שמצב הבטן שלי משתפר.

את שארית הבוקר העברנו באיזור שוק המכשפות: ערכנו עוד קצת קניות, קבענו סיור למחר לטיוואנקו והמשכנו לארוחת צהריים מעולה במסעדת "נרגילה" הישראלית. בהחלט שמחתי לראות כאן חומוס אמיתי ופלאפל, (ועוד בתנאים היגיניים-יחסית!). 

אחר הצהריים הלכנו אל פלאסה מוּרִיוֹ (Murillo), כיכר המוקפת בבנייני ממשל ומשמשת כמקום מושבם של הנשיא והקונגרס הבוליבאניים. המקום עצמו היה נחמד, אבל לא בהכרח שווה את ההליכה ברחובותיה התלולים של העיר. אמנם הבניינים היו יפים, אך הכיכר עצמה הייתה די סתמית.

וזה בערך היה היום שלי כאן... ללא ספק, הגובה של העיר הזו פשוט "שותה" ממני את כל האנרגיה.

שני דגליה של בוליביה בפלאסה מוריו

יום 39: לה פאז

10.01.2013

הבירה הגבוהה בעולם

היום היה עמוס בחוויות: חלקן טובות וחלקן פחות-טובות. בצורה לא מובנת, הצלחתי להעביר את הלילה באוטובוס בלי צורך לקום לשירותים. הגענו אל לָה פַּאז (La Paz), עיר הבירה הגבוהה בעולם, בשעה שבע וחצי. מרחוק העיר נראתה יפהפיה: יושבת בתוך עמק בין ההרים, אך כשנכנסנו אליה מיד ראינו עד כמה היא מוזנחת ומלוכלכת. נפרדנו מרמי וירדן בתחנה המרכזית ועלינו על מונית לכיוון האכסניה שרו רצתה לבדוק. היא נכנסה אל האכסניה וגילתה שרק בשעה 13:00 הם ידעו אם יש להם מקום פנוי בשבילנו. כמובן שעד אחת בצהריים כבר רציתי להיות אחרי שירותים ומקלחת. בכל זאת, הפעם האחרונה שהתקלחתי הייתה לפני ארבעה ימים בטופיזה. 

נהג המונית הסיע אותנו למרכז העיר, שם נמצאים מלונות ואסכניות רבים. כאן פגשנו שוב את רמי וירדן, שאמרו שהם לא הצליחו למצוא מלון פנוי. נכנסנו ארבעתנו אל מלון מַחֶסטִיק (Majestic) וגילינו שיש בו מספיק חדרים פנויים. המלונות במרכז לה פאז אינם יקרים מדי, וכבר בארץ קיבלתי המלצה חמה מאחי ללון כאן במלון ולא באכסניה.

רו עדיין לא הייתה סגורה על עצמה. היא החליטה שהיא רוצה לחפש אכסניה באיזור. אמרתי לה שאני מזמין לעצמי חדר במלון (כי ממש, אבל ממש הייתי חייב להגיע לשירותים נקיים), ושהיא תחליט לעשות מה שהיא רוצה. החדר עלה לי 100 בוליביאנו ללילה, נפרדתי מרו ועליתי בשמחה על החדר. קלקול הקיבה שהתחיל אמש באויוני לא נפסק, ובעצם ליווה אותי בכל תקופת שהותי בבוליביה. 

אחרי כמה דקות קיבלתי הודעה מרו שהיא גם לקחה חדר במלון. מסתבר שהיה כדאי לקבוע מראש מקום לינה בעיר...

שוק המכשפות

למרות קלקול הקיבה האיום, נהייתי מאד רעב לקראת הצהריים. יצאתי עם רו לסיבוב בשוק הסמוך - שוק המכשפות המפורסם של לה פאז. זהו למעשה המקום הנכון לקנות בו מזכרות זולות מדרום אמריקה. החלטנו היום רק להסתכל על המזכרות, שכן יהיו לנו מספיק ימים בעיר בשביל הקניות. 

עברנו גם בכמה וכמה כספומטים בניסיון למשוך כסף. אני הצלחתי די מהר, אך הכרטיס של רו לא פעל כמעט באף אחד מהם. מיותר לציין שזה לא תרם למצב הרוח שלה, שהיה ירוד עוד מטיול הסלאר.

שוק המכשפות

המסעדה השבדית

סמוך לשוק מצאנו את קפה דל מונדו (Cafe del Mundo) - מסעדה שבדית מודרנית ונקייה, וגם כמעט בלי סימן לישראלים. שמחתי לאכול אוכל נורמלי ונקי, וגם לזכות בכמה דקות של ווי פיי. במלון אמנם היה לנו ויי פיי, אך משום מה שירותי גוגל או פייסבוק לא פעלו בו.

בקפה דל מונדו

ערב ראשון בלה פאז

לאחר מנוחת צהריים בחדר, יצאנו לחפש טיסה עבור רו. היא צריכה להגיע מכאן לסנטיאגו כדי לפגוש את ההורים שלה בעוד כמה ימים, והמחירים שמצאנו באינטרנט היו סביב ה-700$. היא הפכה לעוד יותר מדוכאת בגלל המחיר, גם אחרי שמצאתי לה טיסה ב-400$. הצעתי שנלך לחפש טיסה בסוכניות הנסיעות הפזורות סביב שוק המכשפות, ולבסוף מצאנו עבורה טיסה ב-250$. אני שמחתי לגלות שיש מלה פאז סיורים מאורגנים לאתר בו רציתי לבקר: טיוואנקו. 

בערב יצאנו למסעדה קובנית נחמדה - Sabor Cubano, שנמצאת לא רחוק מהמלון. היה נחמד לשמוע את המקצבים הקובנים האהובים עלי כל כך, בזמן שאני אוכל את ארוחת הערב. שבנו אל המלון די מוקדם: הגובה של לה פאז, היום העמוס וגם המחלה שחטפתי כאן מאד החלישו אותי. נכנסתי בין השמיכות החמות ונרדמתי מול הערוץ של וורנר בראדרס, ששידר כהרגלו מרתון של פרקי "חברים".