יום 34: אל טופיזה

05.01.2013

מעבר הגבול

באופן מפתיע, הנסיעה אל בוליביה עברה בהצלחה. בעצם, אולי זה לא היה מי-יודע-מפתיע, כי הפעם הכנתי את עצמי עם כדורים נגד מחלת הגבהים. שמחתי שלא הגעתי למצב בו הייתי צריך לנסות את עלי הקוקה שרוֹ קנתה. הם נראו לי די דוחים. 

הגענו מוקדם אל עיירת הגבול הארגנטינאית לָה קִיאַקָה (La Quiaca) והלכנו ברגל מתחנת האוטובוס עד מעבר הגבול. לא ממש ידענו את הדרך, אלא הלכנו אחרי התיירים והמקומיים האחרים. סמוך למעבר הגבול נעמדנו בתור הארוך, כשהתרמילים שלנו לידינו וחיכינו לפתיחתו. בצד הארגנטינאי עבד רק פקיד אחד ששירת את כל הממתינים, וכך לקח לנו שעה וחצי להיכנס אל בוליביה. בזמן ההמתנה הארוך ראינו את הצ'ולות הראשונות שלנו: אותן נשים ממוצא קצ'ואה, הלובשות את הלבוש המסורתי שלהן.

שלט  עם סוג של עברית בכניסה לבוליביה

אחרי קבלת הויזות לבוליביה ומעבר הגבול, הגענו אל העיירה הבוליבאנית וִיאַזוֹן (Villazón). כאן החלפנו את הפזוס הארגנטינאי למטבע המקומי - בוליביאנוֹ, ועלינו על מונית אל עבר תחנת האוטובוס המרכזית. ליד התחנה, המוני אנשים ניסו להעלות אותנו על המוניות הישנות שלהם לכיוון טופיזה. כל המצב הזה לא ממש נראה לי, ונכנסתי עם רו לתוך סניף של חברת מוניות מקומית כדי להיות זה שבוחר את המונית. המחיר היה זהה לכל ההצעות שקיבלנו ברחוב, ואף קיבלנו רכב שלא נראה כגרוטאה מתפוררת.

קצת על בוליביה

בּוֹלִיבְיָה (Bolivia) קרויה על שמו של משחרר מדינות דרום אמריקה מהשלטון הספרדי, סימון בוליבר. היא זכתה בעצמאותה מהספרדים בשנת 1825 ומאז ידעה שלטון לא יציב, הפיכות רבות ומלחמות שגרמו לה לאבד את חוף ימה לטובת צ'ילה. זה עדיין לא מונע מבוליביה להחזיק בחיל ים עד היום (אולי תודות לאגם טיטיקקה שחלקו עובר בתחומה). 

כיום היא אחת מהמדינות העניות והנחשלות בדרום אמריקה, ובה גם האחוז הגבוה ביותר של תושבים ממוצא קצ'ואה, או פחות פוליטיקלי קורקט: אינדיאנים שאינם לבנים.

לפני הגעת הספרדים לבוליביה, היא הייתה חלק מאימפריית האינקה. לפני האינקה שלטו בה תרבויות, שנקראות בשם הכללי "פרה-אינקה" ; המפורסמת ביניהן באיזור בוליביה הייתה תרבות טִיווָאנַקוּ באיזור המערבי של המדינה כיום.

לבוליביה שתי ערי בירה רשמיות: סוּקְרֶה (Sucre) היא עיר הבירה החוקתית ואילו לָה פַּאז (La Paz) היא עיר הבירה המנהלתית. לה פאז היא גם עיר הבירה הגבוהה ביותר בעולם, ונמצאת בגובה של 3600 מטרים מעל פני הים.

כדי להפוך את העניין לעוד יותר מבלבל, לבוליביה יש שני דגלים רשמיים: הראשון הוא דגל המדינה, שאומץ בגירסתו הנוכחית כבר בשנת 1851: הוא כולל טריקולור של פסים אופקיים בצבעי אדום-צהוב-ירוק, ובמרכזו סמלה של המדינה. הסמל כולל מגן עם אלפקה, דגלי בוליביה קטנים, רובי מוסקט, עלי זית וקונדור. צבעי הטריקולור מייצגים את הדם שנשפך בהקמה והגנה על המולדת (אדום) , את העושר והמשאבים (צהוב) ותקווה (ירוק). 

דגל בוליביה

הדגל השני של בוליביה הוא דגל הקוּיָה סוּיוּ (Qulla Suyu) שנקרא ווִיפְּהַאלָה (Wiphala). זהו דגל המייצג את אנשי הקצ'ואה של מדינות האנדים. קיים לו עיצוב שונה במדינות ובאיזורים שונים של הרי האנדים. בגירסת הקויה סויו, שהפכה לדגל רשמי של בוליביה בשנת 2009, קיימים בדגל שבעה צבעים: האדום המייצג את הארץ והאנשים, הכתום מייצג תרבות וחברה, הצהוב מייצג אנרגיה, הלבן - זמן, הירוק - משאבי טבע, הכחול - את השמים, והסגול - את הממשל וההגדרה העצמית של המקומיים. 

הדגל (וויפהאלה) של קויה סויו

טופיזה

לאחר כשעה וחצי של נסיעה בסביבה מדברית, שהזכירה לי לא-מעט נופים ארצישראלים, הגענו אל טוּפִּיזָה (Tupiza). העיר נמצאת בדרום בוליביה ומשמשת כמוצא לסיורים במדבר הסלאר ובשמורות הטבע הסמוכות לו.

כאן רו ואני היינו צריכים לחזור ולסחוב את התרמילים שלנו ולחפש אכסניה. תחילה הגענו לאכסניה יפה, בחלקה הדי מרוחק של העיר, אך רו החליטה שהמחיר כאן יותר מדי יקר עבורה. בלית ברירה שבנו בהליכה אל מרכז העיר, בזמן שסחיבת התרמיל כבר התחילה להכאיב לגב שלי. לאחר בדיקה של כמה מקומות הגענו לאכסניית Valle Hermoso (שמחזיקה גם סוכנות נסיעות). זוהי אכסניה ברמה טובה, למרות שבאינטרנט הסתובבו שמועות על יחס לא טוב למטיילים. המחיר כאן היה זהה לאכסניה הקודמת, ורק פה הבנו שבעצם נשלם 100 בוליבאנו לחדר ביחד ולא 100 כל אחד. 

כאן גם פגשנו את רמי וירדן - זוג ישראלים, ואיתם יצאנו לחפש סוכנות נסיעות שתיקח אותנו אל הסיור המפורסם של מדבר המלח. עברנו בכמה וכמה סוכנויות נסיעות וניסינו להשוות בין המסלולים. רו לא נראתה נלהבת לעזוב את טופיזה כל כך מהר, אבל אני הסברתי לה שאני לא ממש רוצה להישאר בעיירה העלובה הזאת יותר מדי זמן. ביקשתי שהיא תודיע לי בהקדם אם היא רוצה שנצטרף לזוג הישראלי. מצב הרוח שלה נראה מעט דכאוני, ואני ניסיתי לשמור על קור ורוח ולא להתעצבן בגלל זה.

רק אחר הצהריים רו ואני מצאנו סוכנות: La Torre. החלטנו לשלם מקדמה ולחכות לזוג אחר שיצטרף אלינו. לבסוף מי שהצטרפו אלינו היו אותם רמי וירדן. זה קצת עיצבן את רו, אבל הבטחתי לה שנדבר אנגלית במהלך הסיור. לא מצאנו כספומט פועל בכל רחבי טופיזה, והיינו צריכים לשלם על הסיור הזה עם כרטיס אשראי (והעמלה האיומה כבר תגיע אחר כך...).

באכסניה הצטיידנו במצרכים חשובים לטיול שיתחיל מחר: ניר טואלט, קרם לחיטוי הידיים והמרנו כמה דולרים למטבע המקומי. 

לאחר ארוחת ערב במסעדה מקומית, חזרנו מוקדם אל האכסניה כדי לנוח. נרדמתי די מוקדם לקראת הסיור מחר, בתקווה שרו תתעורר עם מצב רוח הרבה יותר טוב מאשר היום.

הנוף מגג האכסניה