יום 5: אל אי הפסחא

07.12.2012

טיסה חלומית

התעוררתי בלילה, עם כאב בטן נורא. אולי זה בגלל היוגורט שאכלתי אמש, למרות שאני לא ממש אמור לאכול מאכלים חלביים (רגיש ללקטוז וזה...). יצאתי מהמיטה עוד לפני שהשעון המעורר צלצל, והתחלתי לארגן בשקט את התיקים שלי מחוץ לחדר. את הזמן הפנוי שנוצר לי, ניצלתי לגילוח ואכילה. עזבתי את אכסניית סנטה לוסיה 168 מעט לפני השעה שש, ונסעתי עם רכבת המטרו והאוטובוס אל נמל התעופה. הפעם הייתי חכם ורכשתי כרטיס הלוך-ושוב מוזל באוטובוס, עבור יום החזרה שלי לסנטיאגו. 

בנמל התעופה המתנתי זמן ארוך מדי לצ'ק-אין, אבל זה לא ממש שינה עבורי: עוד מעט אני טס אל אי הפסחא! רק מהמחשבה על הגשמת החלום הוותיק הזה, עלו לי דמעות בעיניים. לאחר הצ'ק-אין נכנסתי אל איזור ההמתנה עד שכרזו לכל הנוסעים שהעלייה אל המטוס מתחילה.

ואז שמעתי משהו יותר מדי מוכר במערכת הכריזה - קשקושים שלא הבנתי בספרדית, ואז כמה שמות - ביניהם השם שלי. ניגשתי בחשש אל הדלפק של העובדים, והם בישרו לי ששודרגתי למחלקת עסקים. מסתבר שהשתלם לפתוח כרטיס נוסע מתמיד באתר האינטרנט של חברת LAN לפני הטיול. נעמדתי מיד ראשון בתור של מחלקת העסקים, והייתי הנוסע הראשון שעלה אל המטוס. יותר טוב מזה לא יכול להיות.

עוד מעט זה קורה - Isla de Pascua, אי הפסחא

אז טיפה טעיתי... מסתבר שהיום הזה רק המשיך והשתפר: לפני טיסה זו לא טסתי מעולם במחלקת עסקים, וכאן קיבלתי מיטה נפתחת, מושב (כמעט) ליד החלון וארוחות משודרגות. הטיסה החלה, ומהר מאד נפרדתי מנופיה של צ'ילה. מכאן המתינו לי יותר מחמש שעות טיסה מעל האוקיאנוס השקט, אל אחד האיים המבודדים בעולם. 

מסלול הטיסה, חמש ומשהו שעות של ים ורק ים

נמל התעופה המבודד בעולם

על אי הפסחא לא אכתוב בפוסט זה. יש לי יותר מדי לכתוב עליו, והוא יצריך פוסט נפרד רק עבור המידע עליו. עובדה מעניינת לגביו, היא שהוא אמנם לא האי הכי מבודד בעולם (אלא רק אחד מהמבודדים), אך בו נמצא נמל התעופה המבודד ביותר בעולם: נמל התעופה מַאטַאווֶרִי (Mataveri, IPC). זהו נמל התעופה בעל המרחק הרב ביותר מכל נמל תעופה אחר ; הקרוב ביותר אליו הוא נמל התעופה של סנטיאגו, מרחק של 3759 ק"מ. נוחתות בו טיסות מסנטיאגו, לִימָה (פרו) ופַּפִּיטִי (פולינזיה הצרפתית).

לאחר חמש שעות טיסה נגלתה פיסת אדמה קטנטנה מחלון המטוס. הטייס ביצע פניית פרסה ונחת במסלול הקצר שעל אי הפסחא. והנה אני כאן. עוד בדרך מהמטוס אל הטרנימל הקטן, עצרתי בדוכן כדי לקנות את כרטיס הכניסה לפארק הלאומי רַאפָּה נוּי (Rapa Nui). כמעט כל האי נחשב לפארק לאומי, ועדיף לרכוש את הכרטיס המוזל בשדה התעופה ולא בכניסה לפארק עצמו - הפרש של 10 דולרים בעת הביקור שלי.

בטרמינל אספתי את התרמיל שלי, וקיבלתי זר פרחים מיוהנה הלבבית, בעלת האכסניה בה אתגורר. היא קידמה אותי בברכת אִיוֹרַאנָה (Iorana), המקבילה הראפה-נוית ל"אלוהה" ו"שלום". ממש כמו קבלת פנים שציפיתי דווקא מהוואי. 

נמל התעופה מאטאוורי

 אכסניית ואייאני

יוהנה אספה אותי אל הרכב שלה, אך לפני שנסענו אל האכסניה - זכיתי לסיור הכרות עם מקומות חשובים בעיירה הַאנְגָה רוֹאָה (Hanga Roa). זוהי העיירה היחידה באי, אך היא למעשה כפר קטן ; יוהנה הראתה לי את החנויות החשובות, סניף הדואר, הבנקים ואת המוֹאַיי (Moai) הראשון שלי באי הפסחא. המואיי הם אותם פסלים עצומים, בזכותם התפרסם אי הפסחא בתודעה העולמית. המואיי בנמל של האנגה רואה היה למעשה השני שראיתי בחיי: את הראשון ראיתי במוזיאון הבריטי לפני כשלוש שנים.
אכסניית ואייאני (Vaianny) היא למעשה גסט-האוס, בעל אופי שלו וקסום. היא מורכבת ממספר בקתות סביב רחבה חיצונית משותפת. התמקמתי כאן בחדר משותף ונחמד. לא היו פה לוקרים, אבל כנראה שרמת הפשיעה האפסית באי הפסחא אינה מצדיקה את אחזקתם. הודעתי לעולם דרך פייסבוק, שאני נמצא באי והייתי מוכרח לצאת לסיבוב ראשון בהאנגה רואה.

בחדר שלי בגסט האוס ואייאני

סידורים בהאנגה רואה

החלטתי לצאת לסיורים יומיים מודרכים באי. אם מגיעים בקבוצה, אפשר לשכור רכב לכמה ימים ולטייל באי בצורה עצמאית - אך מאחר והגעתי לכאן לבדי, העדפתי את אופציית הסיור המאורגן. הזמנתי למחר שני סיורים: סיור בוקר אל אורונגו וסיור צהריים בחופו המערבי של האי. המחירים כאן גבוהים מאד - לכל דבר: בין אם זה סיור, אוכל או מזכרות הביתה.

עצרתי גם במכולת קטנה לקניית מצרכים לימים הקרובים וקניתי כמה גלויות למשפחה וחברים. מצאתי גם דגל של אי הפסחא לאוסף הדגלים שלי. בינתיים התרשמתי מכך שהאנגה רואה היא יישוב מבודד ופסטורלי - ממש חשתי כאן את הבידוד של המקום באמצע האוקיאנוס השקט.

הרחוב הראשי של האנגה רואה

סיור רגלי בהאנגה רואה

לאחר קפיצה קטנה אל הגסט-האוס, יצאתי לסיור אמיתי בהאנגה רואה. הדרמתי ברחוב הראשי, ובהמשכו פניתי מערבה לכיוון החוף. חלפתי ליד מבנה של חיל הים הצ'יליאני והגעתי אל נמל הַאנְגָה פִּיקוֹ (Caleta Hanga Piko) ואל אַהוּ רִיאַטָה (Ahu Riata) - במה שעליה ניצב פסל מואיי יחיד. גודלו של הפסל היה בלתי נתפס, והוא אפילו לא נחשב לאחד המפורסמים או המרשימים באי.

אהו ריאטה

מכאן המשכתי צפונה לאורך החוף המסולע של האנגה רואה: האי הקטן לא זכה בהרבה חופי רחצה חוליים. בעיירה עצמה ישנו חוף מזערי בלבד. בינתיים עברתי הרבה כלבים משוטטים, תיירים וכמה מקומיים רכובים על סוסים. הגעתי אל האהו שיוהנה הראתה לי בבוקר: אהו טַאוּטִירָה (Ahu Tautira), שבו שני מואיי. אחד מהמואיי כאן היה הרוס כמעט לחלוטין.

רחוק מכל מקום

אהו טאהאי

המשכתי עוד צפונה, חלפתי ליד בית הקברות היפהפה של האנגה רואה והגעתי אל האהו המפורסם של העיירה: אהו טַאהַאי (Ahu Tahai). האתר כאן כולל למעשה שלושה אהו, כשהמרכזי והפחות מרשים מביניהם הוא אהו טאהאי. צפונית לאהו טאהאי נמצא פסל מואיי מרהיב על במת אהו קוֹ טֶה רִיקוּ (Ahu Ko Te Riku). זהו מואיי ששוקם בשנת 1974 ונושא זוג עיניים משוחזרות (לפי אחת התיאוריות, שבטי הראפה נוי הניחו עיניים עשויות מאלמוגים על הפסלים) וכובע בצבע בורדו-אדמה, בשם פּוּקַאוֹ (Pukao). האהו הדרומי של המתחם נושא עליו חמישה פסלי מואיי, ונקרא אהו וַאי אוּרֶה (Ahu Vai Ure). הפסל המרכזי באהו זה מאד בולט, תודות לפניו השבורות בצורה אלכסונית. כאן המקום לציין שכל פסלי המואיי העומדים כיום באי, הם כתוצאה של שיקום מודרני. בעת קריסת תרבות הראפה נוי, הפסלים באי הופלו ורוסקו על ידי המקומיים ; חלקם עדיין שוכבים על האדמה באופן בו נמצאו, כזכר לעברו המסתורי של המקום. באהו טאהאי נמצא גם מואיי שכוב שכזה.

האהו והמואיי באי אינם מגודרים, אך יש לכבד את השילוט במקום ולא להתקרב אל המואיי או לטפס על הבמות. למרבה הצער, תיירים רבים אינם מקשיבים להוראות אלו ויעשו הכל כדי לגעת בפסלים.

עם אהו ואי אורה

אהו קו טה ריקו

מתחם אהו טאהאי

אומרים שכל הקומפלקס סביב אהו טאהאי נחשב למקום עם השקיעות היפות ביותר באי. לא טרחתי לבדוק זאת היום, כי מזג האוויר היה מעונן והחל להתקרר. בשלב מסוים בדרך חזרה אל העיירה, החל לרדת גשם חזק. תפסתי מחסה תחת איזה צריף עם תייר צ'יליאני, וצפינו בכלבים המשוטטים רצים בגשם.

בהמשך הדרך לעיירה עצרתי במסעדה מקומית. האוכל היה מאד יקר, ולבשר היה טעם של לוף צבאי. לא שאני מתלונן. הגעתי אל ואייאני לקראת החשכה, מרוצה מהיום עמוס החוויות שעברתי. ולחשוב שעוד מצפים לי ארבעה ימים נוספים באי הקסום הזה.